<h1>רבינו אשר מלוניל — ב"מ</h1>
<h2>דף יח.</h2>
[ב"מ ס"ה ע"א] מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, אבל זביני דחייב למפרע ליה מעותיו אי יהיב ליה יותר לבסוף מתחזי כאגר נטר לי. והביא הרב תוספתא [ב"מ פ"ו ה"א] הלוקח מכר מחבירו על מנת ליתן לו מכאן ועד שנים עשר חודש רשאי שיאמר תן לי בפחות ואין בו משום ריבית. ירושלמי [ב"מ פ"ה ה"א], תניא יש דברים שהם ריבית ומותרים, כיצד לוקח אדם שטרותיו של חבירו ומלותו של חבירו בפחות ואינו חושש משום ריבית.
<h2>דף לא.</h2>
[ב"מ ס"ג ע"א] הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה שדהו מכר. כלומר שאמר אם אין אתה נותן לי עד שלש שנים יהיה שלי מעכשיו. דאי לא א"ל מעכשיו היכי שרי רבי יהודה בשום ענין, דהא [אפילו לא] יפרענו ויתקיים המכר, עד אותו הזמן הלואה נינהו, דלא נתקיים המקח עד אותו זמן, וריבית היא לגמרי. אלא בדאמר ליה מעכשיו מיירי, דהוי צד אחד בריבית, דאם נתקיים המקח איגלאי מילתא דזביני הוו מההיא שעתא ודידיה קא אכיל, אבל אם לא נתקיים המקח הוי ליה ריבית. והיינו צד אחד בריבית, דאפשר דלאו ריבית היא. [ומיהו] מוכר מותר לאכול הפירות, דהא לאו בשכר מעות קא אכיל, דהא אינו חייב לו לוקח כלום. וליכא למימר משלשין הפירות כדלקמן [ס"ה ע"ב], ואי מחיל להו הלוקח תבא עליו ברכה.
